למה שמונה?

החידה המפורסמת ביותר על חג החנוכה קשורה לאורך שלו.

החג הכי ארוך בשנה היה אמור להיות קצר יותר. לפחות ביום אחד.
מדוע?
על אף שכבר מגיל הגן מדקלמים הילדים "כד קטן שמונה ימים שמנו נתן...", אם נרצה לדייק הרי שהנס לא התרחש במשך כל שמונת הימים, אלא רק במשך שבעה. ביום הראשון הספיק השמן שנמצא בפך בצורה טבעית, ורק מהיום השני ואילך נחשב הדבר כנס. אומנם תלמידי ישראל לא יתנגדו לעוד יום של חופש מלימודים, אך מדוע חז"ל כשתיקנו את אורך החג קבעו שהוא שמונה ימים ולא שבעה?!

את השאלה הזו שאל כבר רבי יוסף קארו לפני כחמש מאות שנה ומאז נענו עליה עשרות תשובות.
נוסיף עליהן אנחנו עוד אחת, ונעשה זאת באמצעות שאלה אחרת.

מובן שכאשר השמן דלק יותר מיום אחד – כולם היו מופתעים ונרגשים - "כל העם אז התכנס, והכריז – אך זהו נס!!....". כל שכן לאחר יומיים, שלושה ושבעה ימים.

אך מדוע, בעצם, אנחנו לא מתרגשים כבר מהיום הראשון?
מדוע זה נראה לנו מובן מאליו ששמן צריך בכלל לדלוק ולספק לנו אור?
התשובה לכך היא שפשוט התרגלנו. שכחנו שמדובר במתנה מהקב"ה, בחסד שכלל אינו מובן מאליו.

כך הוא לגבי השמן, וכך לגבי כל אותם חסדים אלוקיים יומיומיים העוטפים אותנו אך איננו חשים כלל בצורך להודות עליהם. וכי מחויב הדבר שיהיו לנו עיניים? ושהן גם תראינה? שלתפוז יהיה גם ריח נעים וצבע, ולא רק טעם? ובכלל – למה שיהיה לו טעם? ועד שאנו שואלים על הטעם – נשאל על האוכל עצמו – וכי זה מובן מאליו שזכינו למקור פרנסה, לאוכל, לבית?

המילה הראשונה בה פותח יהודי את יומו היא תודה - 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים'. היכולת להעריך ולהתפעל מכל הטוב שזכינו לו היא נכס יקר ערך שצריך להתאמץ כדי לסגל אותו לעצמנו. במערכת יחסים זוגית ומשפחתית, במסגרת בית ספרית בין מחנך לתלמידיו, מתרחשים כל הזמן 'ניסים' מופלאים של הענקה בלי גבול. יהיה חבל מאד אם נעלים מהם עין ונחכה שיקרה משהו יוצא דופן כדי להעריך ולהודות.

חנוכה הוא הזדמנות להיזכר בניסים ה'מובנים מאליהם', לא רק בניסים החריגים שמחוץ לדרך הטבע – אלא "על ניסיך שבכל יום עימנו... ערב ובוקר וצהרים".

לכן, שבעה ימים נתקנו להודאה על נס השמן המיוחד, העל-טבעי, אבל יום אחד נוסף נועד לזכור להודות על הטבע עצמו, על חסדי אלוקים התמידיים, הנסתרים, שלא עוזבים אותנו אף לרגע אחד.

כתב: הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להב"ה